<h1>ספר החינוך מצוה רע"א</h1>
<h2>דף מח.</h2>
שלא יטמא כהן גדול אפילו במת מקרוביו וכל שכן בכל שאר מתים שבעולם במין ממיני הטומאה בין בנגיעה בין במשא, שנאמר [ויקרא כ"א] לאביו ולאמו לא יטמא, כלומר אפילו לאילו שהם קרוביו, ואף על פי שבראש הפסוק אסר עליו מהטמא על כל נפשות, זהו טומאת ביאה לאהל המת, כמו שפירשנו שם, שהרי כתוב שם לא יבוא דמשמע ביאה לאהל, וכאן יאסור עליו כל שאר מיני הטומאה בכלל. ואל תחשוב שזה שנאמר לאביו ולאמו וגומר הוא פירוש לראש המקרא שאמר ועל כל נפשות וגומר, שאין הדבר כן אבל הם שני לאוין, לא יבוא ולא יטמא. ולשון סיפרא, חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא, וכמו כן אמרו זכרונם לברכה שחייב כהן הדיוט בלא יבוא ולא יטמא, אף על פי שלא נכתוב בו, מדין גזירה שוה, ששניהם נאסרו מהטמא בנפש, וכמו שבא בגמרא. ואמנם אין למנות במניין הלאוין לא יבוא ולא יטמא בכהן הדיוט לשני לאוין כמו שמנינו אותן בכהן גדול, לפי שבכהן גדול נכתבו בפירוש ובהדיוט נלמוד האחד בגזירה שוה, וכבר הורה זקן הוא הרמב"ם זכרונו לברכה שאין לנו למנות במניין מצוות אלא המפורשות בכתוב אבל לא הנלמדות במדות שהתורה נדרשת. משרשי המצוה מה שכתבנו במצוה הקודמת לזו, והוא הדין והוא הטעם, כי כוונת שתיהן בלא יבוא ובלא יטמא עניין אחד הוא. ובדיני טומאת המת כבר כתבתי למעלה בסדר זה מצות לא תעשה א' קצת מהן. ונוהג איסור זה בזמן הבית כי אז יהיה שם כהן גדול ובכל מקום שהכהן שם גם כן נוהג איסור זה, ואם עבר ונטמא ואפילו לקרוביו במין ממיני הטומאה חייב מלקות.
